לרוץ מרתון
הפוסט הזה נכתב בהשראת פוסט של טרי לוכלין על הנושא. לוכלין מתפלא על כתבה שהתפרסמה ב- New York Times שהנושא שלה הוא "איך להרגיש פציעות מריצה לפני שהן מחמירות". מאמר נוסף ב- New York Times דן בסוגייה מורכבת: הרצון לסיים את המרתון תוך התעלמות ממסרים שמשדר הגוף. פציעות ריצה הן שכיחות מאוד, דבר שבשגרה, בחזקת רע הכרחי...
לשחות מרתון
ואם יש כל כך הרבה פציעות מריצות ארוכות נשאלת השאלה למה לא לשחות משחים ארוכים... אז נכון, יש גם פציעות משחייה (בעיקר בתחום התחרותי) ופציעות כתף שכיחות בעיקר אצל אלה שאין להם טכניקה נכונה ושוחים בסגנון אגרסיבי. שחייה בסגנון אגרסיבי המשלב חוסר איזון (שחייה בעליה), מעמיס על השרירים הקטנים בגוף (ולא על שרירי הליבה) ובעיקר על מפרק הכתף והשרירים מסביבו. הפעלת כוח על הכתף והזרוע כשהן במנח לא נכון עלול לגרום לקרעים בגידים, בשרירים ועוד...
לרוץ כדי לנצח או לרוץ כדי לסיים?
נדמה שריצת מרתון פופולארית יותר מתמיד. המרתונים הגדולים כמו ניו יורק, פריס, לונדון וברלין מושכים בין 35,000-45,000 משתתפים! לשם השוואה, בשנת 1976 רק 25,000 רצים השלימו מרתון בכל רחבי ארה"ב. ב- 2007 סיימו 412,000 את המרתון. הזמן הממוצע של המסיימים ב- 2007 עמד על 04:20 לגברים ו- 04:49 שעות לנשים זאת לעומת זמני סיום של 03:32 ו- 04:03 ב- 1980 בהתאמה. רק 1.6% מכל המסיימים ירדו מרף ה- 3 שעות. ניתן להסיק מכך שיותר רצים מעונינים לסיים את המרוץ יותר מאשר להתחרות תחרות של ממש כדי לנצח/לזכות וכו'.
מסע גילוי עצמי
עבור רוב המשתתפים מדובר יותר במסע של גילוי עצמי וחיזוק אישי לבריאות וכושר. השלמת המרתון לרוב מספקת תחושה של העצמה וסיפוק עצמי. אם רצים בעיר גדולה, רוב הסיכויים שתהיה הרבה חברותא, צופים, מעודדים שיסייעו לעבור את הקטעים הקשים בריצה. אם מתעייפים, אפשר לעבור להליכה ואפילו לעמוד בצל לכמה דקות. ולמרות זאת, ריצה של 42.2 ק"מ גובה מחיר פיסיולוגי לא פשוט ועומס משמעותי על הגוף. אפילו רצים מנוסים ומאומנים היטב חווים לעיתים כאבי שרירים, בעיות עיכול, ועייפות משמעותית ימים אחרי האירוע.
רק לסיים או חובה לסיים?
כתוצאה מהתפתחות הספורט, למארגני המרתון יש בעיה עם המטרה הראשונית של רוב הרצים: מטרה של "רק לסיים" הופכת ל- "חובה לסיים". ד"ר ג'פרי בראון (Jeffrey L. Brown) פיסיולוג מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד שביצע מחקר על המשתתפים במרתון בוסטון קבע שעבור הרבה רצים חובבים לפרוש מהתחרות זו לא אופציה.
הנה נתון מעניין: במרתון ניו יורק ב- 2008, מתוך 36,000 רצים, רק 416 הפסיקו את התחרות (אחד מהמסיימים מת מהתקף לב אחרי המרוץ ושניים מהפורשים עברו התקף לב במהלך הריצה. מנהלת המרוץ מרי וויטינברג בראיון ל- New York Times שהיא הייתה מעדיפה לראות עוד רצים פורשים: "יש יותר מידי אנשים שפשוט מחזיקים מעמד כשבעצם עדיף מבחינה רפואית להפסיק את הריצה".
